עתירה לבג"ץ נגד רשות המים - אפליה קיצונית במחירי המים לצריכה הביתית

בשנת 2013, נקבע לספקים במרחב הכפרי [כלומר ליישובי המועצות האזוריות] תעריף שונה, שהיה גבוה מהתעריף הגבוה ביותר שנקבע לתאגיד מים וביוב כלשהו, וחרג בשיעור ניכר מממוצע התעריפים שנקבעו לתאגידי המים והביוב, וזאת ללא כל תחשיב וללא שום קריטריון ענייני, תוך אפליה קיצונית של צרכני המים בהתיישבות הכפרית ומבלי לתת את הדעת על העלויות בהן נושא הספק במרחב הכפרי, תוך התעלמות מהוצאותיו ועלויותיו בהבאת המים עד למשתמש הסופי ותוך התעלמות מעלויות האיסוף והטיפול בביוב בהן נושאים צרכני הספקים החד-רשותיים .

עוד נטען בעתירה כי אם לא די באפליה זו אשר מופלים הספקים הכפריים וצרכניהם ביחס לתאגידי המים והביוב וצרכניהם, הרי שהם גם נדרשים לסבסד את תאגידי המים והביוב וצרכניהם, מאחר ובד בבד עם עקרון המחיר האחיד למשתמש הסופי, נקבע במשק המים גם "עקרון העלות" לפיו סך התשלומים המשולמים לחברת מקורות מכלל הצרכנים, יכסו את כלל העלויות שלה.

מצב לא תקין ומפלה זה נמשך כבר מזה שנים, ולמרות התחייבויות מפורשות לתקנו – ממשיכה רשות המים לקבוע לספקי המרחב הכפרי תעריפים גבוהים מהממוצע שנקבע לתאגידים, גבוהים מהתעריף המתבקש ע"פ העלויות בפועל של ספקים אלו, וכאלו שאינם מאפשרים לעמוד בעקרון המחיר האחיד למשתמש הסופי. מעבר לכך, רשות המים גם איננה נוקטת בשום צעד אופרטיבי לקידום פתרון תוך סחבת בלתי סבירה בהשלמת סקרים ובניית מודלים רגולטיביים ומודלים כלכליים תומכים.

ארז וייסמן, מנכ"ל ארגון עובדי המים: "מאחר וברשות המים עיכבו שוב ושוב את השלמת ביצוע הסקרים ואיסוף הנתונים לצורך חישוב התעריפים, ביצענו בשנה האחרונה סקרים בעצמנו, בעשרות יישובים בהתיישבות הכפרית. מנתונים שנאספו בנושא תעריפי המים המסופקים מאת מקורות, עולה כי בעוד שתעריף רכישת המים לצריכה הביתית מחברת מקורות ע"י הסקטור העירוני הינו 2.92 ₪ למ"ק, משלמים צרכני המגזר החקלאי מחיר גבוה בהרבה - 3.67 ₪ למ"ק. מדובר בתחשיב פשוט ושמרני המבטא סבסוד של לפחות 75 מלש"ח בשנה של המגזר הכפרי את המגזר העירוני. יש להניח כי הסבסוד משמעותי עוד הרבה יותר.

נתונים אלה מעידים על פער הולך וגדל בין תעריפי המים לצרכנים במרחב העירוני לבין הצרכנים במרחב הכפרי, זאת בניגוד גמור להחלטה על מחיר מים אחיד ותוך הפליה ברורה בין צרכני המים השונים. לצערנו, רשות המים ממשיכה בהתנהלות של קביעת עובדות בשטח, ללא הידברות עם החקלאים ותוך פגיעה לא רק בפרנסתם, אלא גם בשוויון הזכויות שלהם כאזרחי המדינה".

בארגון עובדי המים מציינים כי המדינה מכירה בעלויות התאגידים, הכוללות הקמה תחזוקה ושדרוג תשתיות המים, אך אינה מכירה בעלויות התשתיות של הספקים הפרטיים, שהן גבוהות בהרבה ובכך למעשה גורמת לאי שוויון בין צרכני המים ולאפליה כנגד מגזר שלם של צרכנים.

וייסמן: "מעבר לכל אלה, כמו כדי להוסיף חטא על פשע, ממשיכה רשות המים לטעון תחת כל עץ רענן כי מחירי המים הגבוהים נובעים מכך שהצרכנים במגזר העירוני מסבסדים את מחיר המים לחקלאים, כאשר העובדות בשטח מוכיחות כי ההיפך בדיוק הוא הנכון – כיום מסבסדים צרכני המים ביישובים הכפריים את הצרכן העירוני בהיקף של למעלה מ- 75 מיליון ש"ח בשנה".

מתן רז-בירן, מנהל תחום המים בהתאחדות חקלאי ישראל: "ניסינו אינספור פעמים ובתקופה ממושכת לתקן את העיוות הקיים בהידברות מול רשות המים וזאת מתוך אמונה אמיתית כי זו הדרך הנכונה. בלית ברירה ולאחר מיצוי כל האפשרויות האחרות נאלצנו לפנות למישור המשפטי. אין זה הגיוני כי צרכני המרחב הכפרי נאלצים לשלם על שירותי המים והביוב יותר משאר צרכני מדינת ישראל. את העיוות הזה חייבים להפסיק כמה שיותר מהר."