ההורים, בעלי הנחלה, מינו בשנות ה-80 של המאה הקודמת את בנם הבכור, לבן ממשיך בנחלתם. המינוי אושר הן על ידי האגודה והן על ידי הסוכנות היהודית, והועדה הבין מוסדית במינהל מקרקעי ישראל אישרה הקמת הבית בשטח נפרד, אשר צורף לנחלה והפך לחלק בלתי נפרד הימנה. לאחר כשנתיים, נשא הבן הממשיך אישה, ויחד הם החלו בבניית בית המגורים בשטח שצורף לנחלה, ואף השקיעו בו ממיטב כספם. הבן הממשיך ורעייתו התגוררו בבית אשר נבנה על ידם בנחלה, במשך כ- 20 שנה, נולדו להם שלושה ילדים, והם טיפחו את הנחלה ודאגו להורים לכל מחסורם. לדאבון הלב, לאחר כ-20 שנה, היה מעורב הבן הממשיך בתאונה קטלנית, השיב נשמתו לבורא עולם, ורעייתו וילדיו נותרו להתגורר בבית המגורים בנחלה. האלמנה וילדיה המשיכו לשמור על קשר רציף עם ההורים, סעדו עימם בחגים ושבתות, ודאגו לבקר בביתם לעיתים תכופות.

לימים, ביקשו ההרים לבטל את מינוי בנם המנוח כבן ממשיך, כדי שהזכויות בנחלה לא תרשמנה על שם האלמנה במותם. לכן, ההורים החליטו עוד בחייהם, ומאחורי גבה של האלמנה, להעביר את הזכויות בנחלה במתנה על שם בנם הצעיר.

מינהל מקרקעי ישראל סירב להיענות לבקשתם של ההורים להעברת הזכויות בנחלה בטענה, לפיה על פי רישומיו מונה למשק בן ממשיך, ומשכך לא ניתן להעביר הזכויות. משכך, ההורים פנו לאלמנה בדרישה כי תחתום על מסמכים לפיהם, היא מוותרת על זכויותיה כבת ממשיכה, ואולם האלמנה סירבה לחתום על ויתור.

לאור האמור הגישו ההורים תביעה כנגד האלמנה, כאשר באחוריה עמד הבן הצעיר, להצהיר כי האלמנה אינה בת ממשיכה, בטענה לפיה עם פטירתו של בנם המנוח, האלמנה כביכול, הפכה את עורה ונהגה כלפיהם באופן מכפיר, הסיתה את נכדיהם נגדם, והפסיקה לבקר בביתם. עוד נטען על ידי ההורים, כי מלכתחילה לא הייתה בכוונתם למנות את המנוח לבן ממשיך, וכי חתימתם על מסמכי המינוי נעשתה רק לצורך קבלת אישור לבניית בית נוסף בנחלה. בנוסף, עתרו ההורים להעברת הזכויות בנחלה לבנם הצעיר.

בבית המשפט, העידו ההורים, ויתר ילדיהם, והודו כי אלמלא נפטר הבן הממשיך, הסוגיה דנן לא הייתה מגיעה כלל לפתחו של בית המשפט, והתביעה לא הייתה מוגשת מלכתחילה. מבחינת ההורים, הם לא חלמו לרגע, עת מינו את בנם הבכור, כי יגיע היום בו בנם ישיב נשמתו לבורא עולם לפניהם, וכי עם פטירתם, הזכויות בנחלתם תעבורנה לכלתם. מבחינת האלמנה, הרי היא בנתה את בית מגוריה בנחלה, קשרה חייה וחיי ילדיה בעבותות למשק, השקיעה את מיטב כספה בנחלה, הסתמכה על המינוי ושינתה את מצבה לרעה, וכיום היא נאלצת להילחם על זכויותיה.

בית המשפט עמד על כך בהרחבה, כי חזקה על הורים בעלי משק, אשר ממנים מי מילדיהם ל"בן ממשיך", כי הם מודעים למשמעות המושג, התהליך ותוצאותיו. ויתרה מזו, ככל והיו חפצים והייתה כוונה להגביל את הזכות למגורים בלבד, היו צריכים לציין זאת.

בית המשפט שלל את טענת ההורים, לפיה מדובר בהתחייבות ליתן מתנה שניתן לחזור ממנה, וקיבל את עמדת עו"ד אייל סודאי כי מקום בו המתנה הסתיימה ברישום כדין אצל כל הגורמים הרלוונטים, וכי לאור העובדה שלא נקבע בין הצדדים הסכם נוסף הכולל התניות ברורות בנושא, מדובר במתנה שהסתיימה, שאיננה ניתנת לביטול. בית המשפט קבע שהצדדים (וביניהם המנוח) לא פעלו להחרגתה של האלמנה מהאפשרות לקבל בבוא היום את הזכויות במשק, שכן מעולם לא נחתם בין בני הזוג הסכם ממון וכן לאור העובדה שבני הזוג חיו במשק, בנו את ביתם עם מחשבה לפוטנציאל קנייני. כמו כן, המחוקק הגדיל לעשות והכליל בהגדרת המונח "בן ממשיך" גם את בת זוגו של הבן הממשיך בחוק, ולכן קיבל ביהמ"ש את טענת האלמנה וקבע כי האלמנה הינה בת ממשיכה מכוח היותה בת זוגו של המנוח. למעשה, ביהמ"ש ביצע הרחבה לסוגיית הבן ממשיך, וקבע בפסיקה תקדימית, כי על אף אי מינוייה של האלמנה כ – "בת ממשיכה" יחד עם בעלה המנוח, היא זכאית לקבלת הזכויות במשק כבת ממשיכה.

בית המשפט המשיך והדגיש בשאלת זכויות האלמנה כבת ממשיכה בציינו, כי אילו מינוי המנוח היה משתכלל (כלומר ההורים היו נפטרים קודם) והמנוח היה נפטר יום אחד לאחר מכן, אזי זכויותיו במשק היו עוברות לאלמנה. מנסיבות אלה, ניתן לגזור גזירה שווה גם לגבי זכויותיה במותו, גם אם המינוי טרם השתכלל.

בית המשפט קבע, כי ההורים נהגו בחוסר תום לב משווע וניסו למצוא זיז להיתלות בו על מנת שיהא בידם להעביר את המשק לפי ראות עיניהם, ולו רק בשל העובדה לפיה הבן הממשיך נפטר. בית המשפט הוסיף וציין, כי אילו המנוח היה בחיים לא הייתה קמה התביעה מלכתחילה, דבר המוכיח כי מינוי הבן הממשיך היה על דעתם ומרצונם החופשי, ודחה את טענות ההורים בדבר התנהגות מחפירה מצד האלמנה.

לבסוף, ביהמ"ש דחה את טענת ההורים לפיה היות ומדובר בצורת התיישבות שאיננה מושב עובדים, לא ניתן למנות "בן ממשיך" וזאת מכיוון ששעה שהמינוי הושלם ע"י הגופים המיישבים בשנת 1986, ולפעולתם קיימת "חזקת תקינות הפעולה המנהלית", שהרי ככל והייתה מניעה בשעתו לא היו מאשרים המינוי.