הכותבת הינה יועמ"ש ומנהלת אגף קרקעות ואגודות שיתופיות בתנועת המושבים
פסק דין חדש של בית משפט השלום בבית שמש קבע כי רמ"י התרשלה והתעכבה בחתימה על הסכם חכירה ולכן נדרשה לשלם פיצוי לתובע ממושב גבעת ישעיהו
העובדות
התובע רכש בשנת 2000 זכויות בבית מקצועי במגרש במושב גבעת ישעיהו, ובהמשך ביקש לקדם חתימת הסכם החכירה, על מנת שיתאפשר לו לבנות בית, אשר יחליף את הבית המקצועי. עד שנת 2008, לא ניתן היה לקדם את החתימה על הסכם החכירה ואת בניית בית התובע בגלל העדר תכנית מתאימה למושב.
ביום 19.5.08 קיבל שכנו של התובע, אשר לטענת התובע מחזיק במגרש הדומה למגרשו שלו, שומה והודעת תשלום דמי היוון, על סך של 191,000 ש"ח.
ביום 22.02.09, שלח התובע מכתב לנתבעת בו ביקש לקדם אף הוא חתימה על הסכם חכירה מול הנתבעת, בנוגע למגרש הממוקם במושב.
ביום 5.5.09, הפיקה הנתבעת טופס סיכום עסקה אשר לפיו דמי ההיוון שנדרש התובע לשלם לצורך החתימה על הסכם החכירה, עמדו על סך של 278,929 ש"ח.
התובע פנה פעמים נוספות לרמ"י אך רק באוקטובר 2010 הובא לידיעת התובע, לראשונה, כי הנתבעת דורשת פינוי של מכולה המצויה בשטח המגרש כתנאי לקידום העסקה.
בחודש אפריל 2011, אישרה הנתבעת את העסקה ושלחה לתובע שובר לתשלום דמי ההיוון. סכום דמי ההיוון ששולמו היו סך של 610,339 ש"ח.
לאחר התשלום, פנה התובע מספר פעמים לנתבעת, בדרישה להשבת אותו חלק מדמי ההיוון, אשר לטענתו שולם ביתר. הנתבעת מצדה סירבה לפניות אלה בטענה כי לא עיכבה את ביצוע העסקה וכי שימוש חורג שביצע התובע במגרש, בדמות הצבת אותה מכולה, הוא שהביא לעיכוב. דרישתו העיקרית של התובע היא כי הנתבעת תשיב לו את ההפרש שבין הסכום שאותו שילם בפועל בגין דמי היוון לבין הסכום שאותו היה נדרש לשלם לשיטתו, בגין דמי היוון, לו היה מחושב הסכום נכון לשנת 2008 (המועד שלפיו נקבעו דמי ההיוון בנוגע לשכנו). לחילופין, דרש התובע, כי הנתבעת תשיב לו את ההפרש שבין הסכום שאותו שילם בפועל לבין הסכום שאותו היה נדרש לשלם לשיטתו, לו היה מחושב הסכום נכון ליום 5.5.09 (הסכום לתשלום שהופיע בטופס סיכום העסקה שהפיקה הנתבעת, במועד זה).
התובע הדגיש, כי החל ממועד אישור התכנית למושב, פנה שוב ושוב לנתבעת, לצורך קידום החתימה על הסכם החכירה. לטענתו, הנתבעת ידעה, כבר משנת 2008, כי קיימת מכולה בשטח, אך לא הביאה לידיעתו, עד יום 11.10.10, כי קיומה מעכב את קידום החתימה. בנוסף, בסופו של יום, העסקה אכן אושרה, לאחר שנוכחה הנתבעת, כי המכולה אינה משמשת למגורים, מבלי שהנתבעת עמדה על פינויה.
לטענת התובע, כתוצאה מהעיכוב, הוא נדרש לשלם לנתבעת, דמי היוון ביתר, בשיעור של מאות אלפי שקלים. תביעת התובע היא להשבת אותו סכום שלטענתו שולם ביתר בגין דמי היוון וכן לפיצוי בגין נזקים נוספים שלטענתו נגרמו לו עקב התנהלות הנתבעת.
מנגד, התובעת טענה להתיישנות. ובנוסף, טענה כי העיכוב בחתימה על הסכם החכירה, לא נבע מרשלנותה שלה, אלא מחוסר תום לבו של התובע, אשר הציב במגרש מכולה, בניגוד להוראות הדין ("חריגת בנייה"). לעניין זה ציינה כי על פי נהליה, אין לקדם חתימה על הסכם חכירה, לעניין מגרש אשר קיימות בו חריגות בנייה. עוד טענה כי אין מקום להשוואה בין עניינו של התובע לבין ענייניהם של בעלי מגרשים אחרים במושב, וזאת הואיל וכל מקרה עומד בפני עצמו, ובפרט הואיל ועניינו של התובע התאפיין בקיומה של חריגת בנייה במגרש בשל הצבת המכולה.
דיון והכרעה
בית משפט השלום בבית שמש הגיע למסקנה כי דין התביעה להתקבל אך לא במלואה.
בית המשפט סבר כי מאחר שהשמאות של רמ"י משנת 2009 היה תוקף מוגבל בזמן, רמ"י נדרשה ליידע את התובע, אשר פנה אליה שוב ושוב לעניין זה, בדבר עמדתה, תוך פרק זמן שיאפשר לתובע, להסדיר את נושא המכולה, באופן זה או אחר, בטרם תידרש הכנת שמאות חדשה, אשר עלולה להרע את מצבו של התובע, ביחס לזו הקיימת. בפועל, רמ"י יידעה את התובע, בדבר דרישתה בנוגע למכולה, רק בחודש אוקטובר 2010, בחלוף תקופה של שנה ועשרה חודשים מהמועד שבו נודע לה כי במגרש הוצבה מכולה. בכך התרשלה הנתבעת בהתנהלותה כלפי התובע.
הנתבעת טענה לעניין זה, כי התובע הוא שגרם לעיכוב באישור העסקה, בכך שהציב במגרש מכולה, דבר המהווה חריגת בנייה. בית המשפט סבר כי יש לייחס לתובע – אשר לא הכחיש כי המכולה היא בגדר חריגת בנייה – אשם תורם מסוים לעניין זה, אולם לא סבר כי בנסיבות העניין, מדובר באשם תורם מכריע. מחד גיסא, היה על התובע להימנע מלכתחילה מהצבת מכולה במגרש והיה עליו לדעת כי הצבתה עלול לגרום לעיכוב באישור העסקה, אך מאידך גיסא, התעכבה הנתבעת בפנייתה לתובע לעניין המכולה, ואישרה בסופו של יום את העסקה חרף קיומה, ועל כן בית המשפט ראה לנכון לייחס לתובע אשם תורם, בשיעור של 20%, בכל הנוגע לעיכוב בקידום החתימה על הסכם החכירה.
באשר לנזקים שנגרמו לתובע, קבע בית המשפט כי לתובע נגרם נזק בסך ההפרש שבין דמי החכירה שאותם שילם לנתבעת לבין דמי החכירה שאותם היה נדרש לשלם, אלמלא העיכוב. לעניין זה, נקבע כי יש לחשב את ההפרש בהתאם לשיעור דמי ההיוון שנדרש היה התובע לשלם ביום 5.5.09, המועד שבו צוין בטופס סיכום העסקה שהפיקה הנתבעת סך לתשלום של 278,929 ₪ ולא בהתאם לשיעור דמי ההיוון שאושרה העסקה עם שכנו של התובע.
עוד נקבע כי על הנתבעת לשלם לתובע את ההפרש שבין דמי ההיוון ששילם לה התובע בפועל (610,339 ש"ח), לבין דמי ההיוון שהיה נדרש לשלם במועד טופס סיכום העסקה שהונפק (278,929 ש"ח), בהפחתה של 20% בגין אשם תורם, קרי, סך של 265,128 ש"ח. בנוסף, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע את ההפרש ששילם למס הרכישה, בהפחתה של 20% בגין אשם תורם (סך של 16,899 ש"ח) ובנוסף, פיצוי בסך של 20,000 ש"ח עבור עוגמת נפש, לאחר קיזוז אשם תורם. בסך הכל, נקבע כי התובעת תשלם לתובע סך של 302,027 ש"ח בתוספת אגרה ושכר טרחת עו"ד.
ת"א (בי"ש) 26895-11-17 דורון בן דוד נ' רשות מקרקעי ישראל (3.9.2023)
** האמור אינו בגדר חוות דעת או ייעוץ משפטי מכל סוג שהוא, אלא מידע כללי בלבד.